פורסם בפרופיל הפייסבוק האישי שלי בזמן הקמפיין: 

#גם_אני מכירה את התחושה שפולשים לי למרחב בלי רשות. פיזית או אנרגטית. גם אני רגילה לחיות בקיפאון מוחלט אל מול אנרגיה זכרית בכל צורותיה, בין אם היא בתוכי או מחוצה לי. וגם אני מוצאת את עצמי תוהה לפעמים.. איך היו נראים חיי, אילולא הכאב הבסיסי הזה הסתתר לו אי שם עמוק בפנים כל החיים.

גם אני יכולתי למלא פה יריעת סיפורים מטלטלים וקורעי לב, מגיל 3 ועד 23. הייתי מקבלת המון אהבה, ביטחון ותשומת לב.
אנשים היו מזדהים איתי ומכילים אותי. הייתי מרגישה עטופה.

"You have every right to be angry. Now what you want to create with us? Because we want to create with you"

יום האישה בפתח ועולה בי הרבה עצב .. אני לא מרגישה רצון ל"יום האישה" כיום מיוחד. עבורי כל יום הוא כזה. מה שהייתי מאוד רוצה לראות כאן זה יום "איחוד בין גברים לנשים". הייתי רוצה שביום הזה לא ידברו רק על כמה אנחנו הנשים מדהימות ונדירות, עוצמתיות ומיוחדות. ביום הזה הייתי נותנת במה רחבה גם לנשים וגם לגברים שלצידנו .. גברים רגישים, עוצמתיים ונוכחים.
ששוברים את המיתוס הזה שגבר הוא יצור אלים, חסר רגישות, ומאצ'ואיסט.

הייתי רוצה לראות ראיונות בתקשורת עם גברים שרואים את העולם אחרת ומתנהלים בו שונה מ"הגבר המצוי". הייתי רוצה שתשדרו את האור שאתם לעולם, ותראו לגברים שעדיין לא יודעים איך להיות ככה. שעדיין לא יודעים שאפשר אחרת.
.
כואב לי .. כי סמוך ליום האישה נוצרת מעיין "אווירה נשית-פמיניסטית",
בו בעת שכבר תקופה ארוכה צצות עוד ועוד נשים שנפגעו על ידי גברים ומשמיעות את קולן. שזה מדהים ומבורך וחשוב כל כך !!
ואני קוראת, שומעת וצופה ובוכה יחד איתן.

ויחד עם זאת, הלב שלי מתכווץ כי כמעט כל מה שרואים ושומעים מסביב, זה נשים שמספרות כמה גברים פגעו בהן.
ומעט מאוד, אם בכלל, שומעים קול שמספר על כמה גברים ריפאו ומרפאים אותנו. כמה גברים מעניקים לנו. כמה גברים מסורים ושומרים עלינו.
.
אני לא מבינה, כמה עוד שנים נחיה בתוך הבועה הזאת שבתוכה רוב הגברים בעולם, רואים דמות כל כך אלימה של עצמם במראה, ולא זוכים לראות מראה אחרת. חדשה. מראה שכבר קיימת במציאות !

רק מראה כזאת – חיובית, עוצמתית ומעצימה, תייצר דור חדש של גברים,
ותרפא את הגברים והנשים כאחד.

אלוהים יודע-ת כמה נפגעתי מגברים בעבר. וכמה מהכאב האישי והקולקטיבי הזה עדיין נמצא בתוכי. ואלוהים יודע-ת .. כמה שגברים ריפאו אותי. בדיוק באותם המקומות. כמה מהכאב הזה נשטף ממני, הרבה בזכות אותם גברים אמיצים ורגישים ומסורים. שלא ויתרו לי ולא עלי.
ונתנו לי ונשארו לצידי, גם כשכבר לא יכולתי לראות אותם מרוב שכואב.
וגם כשמאוד ניסיתי להדוף.

אני רוצה שכל העולם כולו יידע. שכל הגברים והנשים יידעו –
שאתם לא אשמים. שגם אנחנו לא אשמות. בשום דבר.
שמי שפוגע הוא רק זה שכל כך נפגע.

והמעגל הזה לא יפסק עד שכולנו נתעורר, כל אחד ואחת, וכולנו יחד כחברה.
נכון להיום, אנחנו חיים בחברה מטורפת שמייצרת עוד ועוד מהכאב שמפריד ומפלג אותנו.
הגיע הזמן ליצור שינוי.

בעיניי .. אחד הדברים המרכזיים שיביא שינוי אמיתי ועמוק,
זו דוגמה נוכחת, נראית ונשמעת לגבריות אחרת. גבריות חדשה.
כי רק מה שרואים בכל מקום אפשר לחקות.
ורק מה שמקבל במה מרכזית, הערכה וחיזוק .. גדל.

אני רוצה לבקש מכם אהובים .. השמיעו את קולכם.
יותר חזק, ברור ויציב.
אנחנו צריכות אתכם עומדים לצידנו באור הזרקורים.
ויחד איתנו
זוהרים

כל מה שיש לי – בחיים או בתוכי אני רוצה. בדיוק ככה ממש.
כל מה שאין לי וסיפרתי לעצמי שאני רוצה.. אני לא באמת רוצה. לא עד הסוף לפחות. וזה כל כך משחרר לגלות את האמת העמוקה הזאת.
את האמת והכנות מאחורי כל הסיפורים המכאיבים שאנחנו מספרים לעצמנו לפעמים, שמייצרים פיצול בינינו לבין המציאות שאנחנו חווים.

לא רק שבתקופה הזאת בחיי אני חווה שחרור מאוד גדול, בכל יום. בכל רגע. שמפוגג חלק נכבד מהשיפוטים שהיו לי על עצמי או על המציאות.

אני גם מגלה.. איך מלא דברים שסיפרתי לעצמי שאני רוצה ולא קרו .. שהם בכלל לא טובים בשבילי !
ש"רציתי" אותם רק ככיסוי לרצון אחר לגמרי.
עמוק יותר. שלם יותר. אותנטי יותר.

מדהים לגלות איך אני אוהבת את עצמי בכל רגע ורגע, דרך כל דפוס, ביטוי או התנהגות.
איך בכל מה שפעם הגדרתי כ"הצלחה" או "כישלון", אני למעשה מבטאת אהבה עמוקה לעצמי בכל רגע.

מדהים לחיות באחדות מלאה עם כל החלקים שבתוכי.
מדהים .. כי המאבק נגמר.
מדהים כי השקט הולך ומתרחב.
ה ו ד י ה

אחד הדברים שתמיד גורמים לי אושר עמוק שאינו תלוי בדבר, זאת חוויה של להיות נוכחת לגמרי בתוך הגוף שלי. להתחבר לנשיות ולחושניות שלי. להרגיש בעומק את המיניות שלי פועמת מבפנים. ולזוז. לזוז מתוך תחושה וחוויה שאין עולם מסביבי. מלבד המוסיקה.
או המקצב הפנימי שאני שומעת באותו רגע. ולא בהכרח שעוד מישהו חוץ ממני שומע את אותו האחד.
אתמול בהופעה מדהימה שהייתי בה, נזכרתי.. כמה התחושה הזאת של להיות כל כך נוכחת. כל כך מחוברת. כל כך פועמת את מקצב החיים בתוכי… כמה היא ממלאת. מספקת. מאפשרת חופש ביטוי. ביטחון. יציבות. תחושת אינטימיות ביני לביני. אהבה עצמית עמוקה.

כמה הנשיות והעונג שהגוף הזה יודע להכיל ולאפשר בתוכו הוא מקודש.
הידיים. הרגליים. הבטן. הצוואר. הכתפיים. האגן וכפות הרגליים שנוגעות באדמה. הפה שמתמלא באוויר ונושף אותו החוצה. השדיים. העיניים שלפעמים פקוחות ולפעמים עצומות.
הם … וכל האחרים. כולם איברים של עונג.
כל חלק וחלק בגוף הזה יודעת להעביר דרכו רטט של עונג.
פעימה אינסופית של חיים וחיות.

אותה פעימה שאיתה אנחנו משמיעות את הקול שלנו בעולם.
נותנות את המתנות שלנו. אוהבות אנשים.
יוצרות שפע וכסף. משווקות. מאירות את העולם.
אותה פעימה שדרכה אנחנו אוהבות את בני הזוג והילדים שלנו.
רכות. משמחות. מאפשרות לעצמנו להיפתח ולקבל.
נחות תוך כדי תנועה. משפיעות בענק.
מאפשרות ריפוי לאחרים.
מאפשרות לקול שלנו ליצור הד בעולם.
כל זה … בלי מאמץ.
למה? כי כל זה קורה באמצעות אותה הפעימה.
באמצעות אותו רטט עוצמתי.
ואז מי צריך להתאמץ?
להתאמץ זה כמו לומר שלאלוהים אין מספיק כוח.

אני כותבת את השורות האלה ודמעות בעיניי. כל כך הרבה כאב נובע מהלב.
כי כל כך הרבה שנים לא איפשרתי לעצמי לבטא את כוח החיים שלי במלואו.
פחדתי להיפגע כמו שנפגעתי בעבר.
פחדתי שיסתכלו עלי בתור אובייקט וירצו לקחת ולנצל.
פחדתי להיות אני. מי שאני.
פאקינג מי שאני !! המהות שלי. החיבור שלי לטבע שלי.
לתדר המיני הטבעי שלי.
כל כך הרבה כאב זורם מתוכי בזיכרון הזה.
האישי והקולקטיבי. כל כך הרבה בושה ואשמה נערמה על המקום הכי טבעי ופתוח.
הכי אמיתי. הכי חי. הכי נושם.

אתמול הייתי ורקדתי במלואי. פשוט איפשרתי לעצמי לזוז.
לנוע כמו נחש שמתפתל על עץ.
כמו אלה שמאבדת שליטה, ובוראת ויוצרת בכל תנועה.
אפשרתי לאנרגיה הזאת להיפתח ולקחת אותי. ליצור את תנועותיי. לנוע דרכי.
נהניתי לדעת שמסתכלים עלי. שאני יפה. חושנית. סקסית.
אישרתי לעצמי ממש ליהנות מזה.

ובעודי מרגישה עוצמה גדולה בגופי. במהותי.
שמעתי את הקריאה עמוק בתוכי … כן, אני רוצה שיראו אותי.
כן, אני רוצה להיות על במה. כן, אני רוצה להשמיע את קולי.
כן, אני מוכנה לפרוץ את החומה של השתיקה. של פחד של שנים.
כן, אני מוכנה לבטא את עצמי ולהשמיע את הפעימה הזאת מגרוני.
כן, אני מוכנה לרקוד יחד עם הפחד. יחד עם הזעם. יחד עם העצב.
להגיד כן יחד עם כל חלק בי שעוד מתנגד, ולחבק חזק ולאהוב.
כן, אני מוכנה להיות הכלי של אלוהים להעביר את המתנה הזאת דרכי.
כן, אני מתמסרת.
כן, אני מוכנה לפתוח דלת לכל אישה שיש לה קריאה ללכת בדרך הזאת יחד.
כן, אני פותחת פתח לשותפות לרצון ולחזון.
כן, זו מי שאני וכך אני בוחרת להשמיע את קולי.

הבוקר התעוררתי עם תחושה שאני יציבה, נוכחת, מקורקעת ובטוחה בעצמי יותר מאי פעם. מעין תחושה מדהימה של מסוגלות, יכולת פנימית, ידיעה שאני ראויה, רצויה ואהובה.
לפעמים זה מדהים אותי להרגיש את העוצמה הכל כך גדולה הזאת. תחושה ששום דבר לא יכול להפיל אותי או להזיז אותי מעצמי. ובאמת שדברים גדולים יכולים לקרות בחיי, שיש להם פוטנציאל ליצור טלטלה רצינית, וזה באמת ובתמים לא מזיז לי. אפילו לא קצת. כאילו עבר לידי זבוב, זמזם את השיר שלו והמשיך לעוף.

אבל יש גם דאון סייד ל"חווית העוצמה" הזאת, ואם לא נשים לב, מהר מאוד הרכבת יכולה לקחת לקיצון השני – של תחושת חוסר אונים – כי זה הצורך הטבעי שלנו (כן, גם של "אנשים עוצמתיים וחזקים") להתפרק ולהישען על אחרים. לבקש עזרה. להיתמך.

באופן אישי, לפעמים מרוב עוצמה ויציבות פנימית, אני לא שמה לב כמה אני זקוקה לזה. כמה אני בעצם צריכה כתף לבכות עליה. כמה גם לי כואב עמוק בפנים ואני זקוקה למישהו שיהיה איתי שם בכאב הזה.
כמה לפעמים פשוט בא לי להתפנק ולנוח ולא להיות לא חזקה, לא עוצמתית ולא כלום. סתם ילדה מתפנקת ומתרפקת.
סתם אישה חוגגת שעפה לה עם החיים בלי שום אחריות, ובסבבה שלי ככה עכשיו.

ומה שיוצר המצב הזה, שבו אנחנו לא שמים לב שיש בנו צורך כזה גדול בו, זה דפוסים מאוד חכמים, מסתוריים ונסתרים, של ילדים (ומבוגרים) פנימיים בתוכנו שמתחילים לנהל אותנו בלי שאנחנו מודעים להם.

ומה שהם מייצרים בחיינו זה, למשל:
מצבים שבהם נהיה חייבים לעצור הכל ולקבל עזרה, כי זה קריטי (למה ליצור סתם בעיות? 🙂 )

או דרמות מסוגים שונים שלא ישאירו לנו ברירה אלא ללכת ולספר למישהו ולחלוק, כי עכשיו *זה ברור* שזה הכרחי. זה חד משמעי !!!

או מצבים שבהם אנחנו מתקדמים לעבר הגשמת חלום או מימוש הרצון שלנו, ומיד נסוגים לאחור, כי יש פחד מכל אותה האחריות שבאה יחד עם ההגשמה. הרי אנחנו "יכולים הכל לבד" וזה מה זה כבד.

במקרים אחרים, נוצרים מצבים של תלות מאוד גדולה בקיצון השני אל מול העוצמה הזאת. ואז אנחנו יכולים למצוא את עצמנו מפילים אחריות על אחרים, או "נופלים" רגשית או כלכלית על הקרובים אלינו, כדי לקבל תחושה שמישהו תומך בנו גם.

והאמת היא שכל תחושת המסוגלות והעוצמה הזאת, היא בעיניי עוצמה אמיתית ושלמה אך ורק כשאנחנו מאפשרים לעצמנו לחלוק, להיעזר, לשתף פעולה, לבקש תמיכה.
להכיר בחולשות שלנו. בכאבים שלנו. במקומות שבהם אנחנו לא יכולים לבד. כי אנחנו אנושיים.
וזה בסדר ואפילו מופלא להזדקק.
ההזדקקות שבנו היא האור הכי גדול גם לנו וגם לאדם שמולנו שמקבל הזדמנות להעניק לנו מתנות, תמיכה ואהבה, איפה שלנו קשה.

אני באופן אישי התעוררתי עם תחושת עוצמה כל כך גדולה, דווקא כי לפני כמה ימים עברתי מפגש עם חברים אוהבים שבו התפרקתי, הזדקקתי ואיפשרתי לאחרים לתמוך בי ולהיות שם בעבורי. החוויה עצמה הייתה מופלאה, מרגשת ומלאת אהבה.
והתוצאה לא איחרה לבוא.
דווקא כשהמקומות הכי תלויים, חסרי אונים ונידיים שלנו מקבלים ביטוי ואהבה והצורך שלהם מתמלא, שם נוצר מרחב של קבלה, אהבה וריפוי עמוק. לנו ולאחרים.

מזמינה אתכם לשאול את עצמכם –
למה אני זקוק כרגע?
למה אני זקוקה שאני לא יכולה לבד?
למי אני פונה לעזרה בנושא הזה?